כתבה ישנה שפורסמה בעיתון "הארץ" בתאריך : 04.09.2002 00:00 עודכן ב: 16:08 על ידי : דליה קרפל .
סיפור על מצוקה ואור
כשהילד שמחה סעיד, בנם של דרוזי מהגליל ויהודייה מיפו, הגיע לפנימיית "בית הילד", קשה היה להאמין שיום יבוא והוא יחזור אליה כד"ר ישראל סלע, מומחה לנוער בסיכון.
כאן ביפו מול הים התגורר הילד שמחה סעיד בחדר כביסה על גג יחד עם הוריו ושני אחיו. את הלילות בילה על כיסא נוח ששימש כמיטה. זמן קצר אחרי שנולד ב-57' התגרש אביו הדרוזי מאמו היהודייה. כאשר מלאו לו שבע חלתה אמו ונעלמה במסדרונות של בתי חולים שונים והוא הפך לילד פנימיות. היא מתה ב-94', כשסעיד כבר היה בעל ואב, אבל בעצם גם הוא כבר לא היה אז. כעת היה שמו ישראל סלע, ד"ר ישראל סלע. סלע שעלה מן הים ונגאל דרך האשפתות.
כדי שארגיש משהו מ"הסיפור הבלתי נתפש" של ילדותו ונעוריו בחר ד"ר סלע לקיים את הראיון במסעדת הדגים של ראוף ואתינה ברחוב קדם ביפו, מה שהיה פעם רחוב שישים הנודע לשמצה. המסעדה ממוקמת מרחק צעדים ספורים מן הבניין שבו גדל, אותו בניין שלחדרון העליון שעל גגו פלשו הוריו בשלהי שנת 50'. כיום, כשהוא מקדיש את זמנו לחינוך ולפרויקטים ייחודיים למען הצלתם של ילדים ובני נוער בסיכון, הוא יכול להתבונן בשנים ההן במבט מפוכח.
אבל למסעדה הגענו גם בשביל המבט המצועף, הנוסטלגי. סלע, שבזמנו הפנוי גם עושה חיל כמוסיקאי, ידע שרבים הסיכויים שיפגוש בה דמויות מן העבר שמככבות בספרו החדש האוטוביוגרפי, "כי שרית". אבל לא רבים נשארו. שוטה השכונה, "אבו איל אירשיין" (אבא של שני גרוש), העיוור שהיה מסתובב כשעל דשי מעילו תלויים שני תרנגולים ערבים בגוון אדום וחום, כבר איננו. גם החמורים הרבים נעלמו, וכמוהם החלבן הלבקן עם הסירים הענקיים. אבל בשלב כלשהו נכנס למסעדה אנטון, מי שהיה פעם בעל המכולת בשכונה ודמותו מתוארת בספר, והשיחה קלחה בערבית ושפעה זיכרונות.
אחרי שהבין מיהו זכר אנטון לא מעט פרטים על סלע. הוא זכר היטב את הצמה הארוכה שגידל כי אמו כל כך רצתה בת, וזכר היטב את האם, ג'ימה לוזון, יהודייה ממוצא טריפוליטני, ואת אביו, עבדאללה סעיד, דרוזי שהתגייר למען האהבה, או אולי "כי ביקש להשיג לעצמו שדרוג", כפי שמשער בנו.
סלע יודע משהו על שדרוג. הוא השיג אותו בעצמו. הוא עשה את זה. הוא נחלץ מהסטריאוטיפ שהמתין לו כבן תערובת ליהודייה-מזרחית ודרוזי ממעמד חברתי נמוך, ומהגורל שעלולים היו להועיד לו העוני, ההשפלה ובדידותו כילד וכנער. "פעם חשבתי על כותרת למאמר על חיי: 'אל תספידו אותי'. יום יום אנחנו שופטים בני אדם ואף פעם אנחנו לא שופטים אותם ברגעי השיא שלהם. אנחנו רואים מישהו ואומרים 'לא ייצא ממנו כלום' ויש סבירות טובה שבעוד שנתיים נמצא אותו במצב אחר. יש לי חניכים שהוגדרו כמפגרים או כמסוכנים לחברה והיום הם לומדים במכללות. אם מישהו יבדוק אותי הוא יגלה שהיה לי תיק במשטרה. פעם גנבתי נחושת. אחי אמר לי פעם שאני הפרונקל של החברה הישראלית, כי בכל פעם אני מראה לה שאפשר גם אחרת. כבר 12 שנה שאני מפעיל תוכנית התערבות בקהילה בשכונות. קחי ילד נזקק מיפו, שימי אותו בחדר כושר כדי שירים דימוי עצמי, קחי אותו לקניון כדי שיראה שיש הרגלי קנייה והרגלי שיווק, למדי אותו לגלוש באינטרנט וסדרי לו שיעור מוסיקה, והוא יבין שיש עולם מעבר לסמטאות הצרות של יפו".
ואתה משמש כדוגמה?
"אני וגם חבר'ה שנחלצו מהסבך והיום עובדים בשכונות. שם הספר, שבחרה ענת אשתי, לקוח מספר בראשית, מהסיפור על יעקב שנאבק במלאכים ויכול היה להם ('לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכלו'). כל חיי היו מאבקים. להוכיח שאני יהודי, ושאני אקדמאי, ושאני מקובל, ואני יודע לעשות דברים ולהשיג תקציבים. יש אנשים שיש להם חברות-שיוך. לי לא היה ולכן ניהלתי מלחמת הישרדות ונחלצתי".
רובד שלם במלחמת ההישרדות הזאת כלל את המאבק להגדרת זהותו, מאבק שהתחיל כבר בגיל 13 כששינה את שמו למגינת לב אביו (בגיל 16, כשקיבל תעודת זהות, קיבל השינוי תוקף), מאבק שלא פסק גם כשכבר היה נשוי ליהודיה ואקדמאי והתקבל בחברה כשווה בין שווים. הדוקטורט שהכין עסק בנישואי תערובת בין יהודים וערבים בארץ (המחקר מהווה חלק מהספר "כי שרית" וקיים במלואו במאגרי המידע של אוניברסיטת פורדהאם, ניו יורק, שבה עשה את הדוקטורט). "הנושא תקוע בי ותמיד היתה לי רגישות לאוכלוסייה הזאת. אין לי ספק שהאוכלוסייה היהודית-ערבית שהתערבבה בנישואים היא הכי פגועה. אין להם תחושת שייכות. הם נחשבים למי שמעלו באמון שנתנה בהם החברה שלהם. הם עזבו את הדת שלהם, את קבוצת ההתייחסות ואת המנהגים הפולחניים. הם הרגיזו את המשפחה הקרובה, ועברו חרם והשפלה כי שיחקו באש. אני שילמתי את המחיר המלא על נישואים מהסוג הזה. אם אבי לא היה ערבי, לא הייתי צריך לנוע על הכיסא באי נחת כי אני יודע שאני הופך יותר אטרקטיווי לעיתון, בין השאר משום שאין לי תשובות ברורות לשאלות כמו מי אני-מה אני-ולמה לא יכולתי אף פעם להיות כמו כולם".
בארץ יש היום לפחות 3,000 זוגות מעורבים, הוא יודע לספר, ומצבם לא קל. "אנחנו הישראלים גרים עם שכנים ערבים שצמודים אלינו כמו תאומים סיאמים. אי אפשר להפריד בינינו. במובן הרוחני וההווייתי אנחנו נשארים עם השכנים ומרגישים חוויות דומות, אוכלים את האוכל שלהם והם אוכלים את שלנו ומתחתנים בינינו באלפים. במקום שזה ייעשה בשו-שו, אנחנו צריכים לצאת החוצה ולהחליט לאן הולכים. בארץ מתייחסים לתופעה בסגנון לא ראיתי-לא שמעתי, כלומר אין מדיניות. יש הגורסים שזאת פצצה מתקתקת, שזאת התבוללות של החברה היהודית והחברה הערבית, שזאת תקיעת סכין בגב. חקרתי 64 זוגות שהיוו מדגם מייצג לכלל הזוגות, וחקרתי נשים לחוד וגברים לחוד. הזוגות שראיינתי לצורך המחקר התחננו לקבל עזרה או ייעוץ פסיכולוגי, והמחקר מצביע על רמת קונפליקט של בין בינונית לגבוהה. אנחנו מדברים על ילדים של זוגות מעורבים שלא יודעים אם לשרת בצבא או לא, ואיך לבחור בין רמדאן לפסח ובין חג הקורבן ליום הכיפורים. אין להם דרך למצוא פתרון לעימותים היומיומיים בין בני הזוג. הם נתונים ללחץ חברתי כי כל צד מעוניין לשמור על המורשת התרבותית והדתית שלו. יש מריבות בין בני הזוג ולא פעם פגיעות גופניות. באחד השאלונים מצאתי שהנשים בוכות בלילות. השאלה הקשה היא היכן לגור. הקהילה הערבית פתוחה יותר. כיום המצב מחריף ומגורים משותפים לא מומלצים בתוך גבולות הארץ. זה יכול להביא לאסון, לגזענות, ללחץ, לעוינות ולנידוי".
------
אפשר להוסיף שבתו של ד"ר ישראל סלע היא הדוגמנית : צליל סלע שסיפרה בכמה הזדמנויות וראיונות שהיה לה סבא דרוזי .
